בבועת ההרטמניסטים

אמיר אורנשטיין, יב1

בבועת ההרטמניסטים לא מצפים ממך לגדולות. אתה נכנס, בהתחלה מרגיש קצת כמו בגן חיות, ומוצא תלמיד סורר מפזם או מקלל או משנורר שקל ועוד שקל בשביל לקנות ארוחה"צ בקפיטריה. בבועה הציונים לא מאוד גבוהים, אם כי גם לא כל כך נמוכים- בממוצע מכוונים לבנוניות. ישנם כיתות, לפעמים אנשים, שמכריזים בחוצות בחיוך על 30- במתמטיקה ספרות או אנגלית. זה לא משנה. גם ככה כשאצא מפה לא אקח חלק בשום דבר מזה… בעיקר באים כדי ללכת. תקופות

חלק חיים בסרט אחר. רודפים אחרי עוד אחוז בבגרות או בונוס שלא ממש עוזר.. מעבירים את היום בעיקר במחשבות, על איזה עמדה אליטסטית אשתלט ובאיזה מוסדות. בצבא בכלכלה או חברת הייטק גדולה, זה לא משנה, אולי רק קצת לאיזה הורה נולדת וגם זה    אם יש משהו שנראה כי לשתי הקבוצות מתאים זה חיים בתוך לופ של השוואות ותחרות- שדה המשאבים הניתנים כמעט אין סופי אבל אנשים, לך תבין, פוגעים נפגעים ובעיקר  -בעיקר- את הזמן מבזבזים. זה בסדר, זה בית ספר, לא מצפים ממך לדברים.. אתה יכל לצאת (גם בשאלה!) מבלי לדעת דבר על התורה על המדינה, החיים, החברה, מושגים עוברים לך מתחת לאף אבל כשזה בית ספר זה אפילו לא נכנס זה נמאס

 אני לא מנסה לדכא. גם אני לא יודע איך לצאת מזה. מקווה שהחרוזים עברו לכם בגרון כי זה הזמן לחזון

"ילדים כמונו הקימו פעם מדינות"

לא חסרות בעיות במדינה הקטנה שלנו. רובן נטועות עמוק בתוך "השסע החברתי" (שונא לכתוב דברים שכולם אומרים וכותבים כל הזמן אבל זה מה יש). אנשים עושים את הונם וחייהם מזה. מ"לחפש פתרונות" או אפילו יותר סקסי- להוכיח באותות ומופתים כמה שהצד השני טועה, מסוכן, רייג'בייט וזה, תיבות תהודה אתם יודעים.. (שוב שונא את עצמי) היציבות של המדינה הזאת, זהותה, הפכה לסחורה זולה. דם כל הפרות הקדושות שאי פעם החזקנו כלה לחלוטין. התאדה השמימה. 

אני רואה בית ספר שמארח שיחות בין בתי ספר ערביים חרדיים חילוניים פריפריאליים. אני רואה בית ספר שמוציא משלחות- לא (רק) לפולין - לבירות הערים הגדולות בעולם ברלין, פריז (או יותר חשוב- מדינות קרובות. אישית מפנטז על לבנון:) כדי לקדם הבנות, קשרים, שלום 

אני רואה בית ספר שאומר לשם שינוי פעם אחת משהו ברור- זה אסור- זה מותר- זה אסון.

יצא לי שמאלני מדי אהה? 

בית ספר זה התלמידים שמרכיבים אותו

חינוך הוא דבר קשה מדי. קטנתי (בחיי קטנתי) מלחשוב שיש לי פתרון קסם שהמורים יכולים פשוט לעשות והכל יסתדר. איזו תוכנית שאם רק ישקיעו בה מספיק כסף אז השמים יהיו בהירים יותר. אני מכיר קצת תלמידים- חשוב להגיד שבני אדם זה לא הצד הכי חזק שלי- אבל אני רואה רוח גבוהה. כוונתם רצויה אך מעשייהם אינם רצויים. החת'כה הזאת בפאזל שגורמת לדברים לעבוד, הקליק, תמיד מרגיש קרוב אבל רחוק כל כך בעולם כל כך ציני… האוויר מורעל בו

צריך עבודה קשה, רציפה. כשבקרתי בישיבות לאחרונה ראיתי כמה הלו"ז והחיים זה היינו הך. אתה מתגלגל מהמיטה לתפילה ומשם ללמוד תורה. אתה חי משהו. פועל על פי אידיאל. אין "אני בבית הספר" "אני אחרי בית הספר" "אני עם חברים" וכל פעם זהות אדם שונה לגמרי. יש אני. אני רץ, אני שוחה, אני לומד, אני באינטרקציות חברתיות - אבל אני.

אני שונא את החופש הגדול. מי חשב שזה קונספט חכם לתת לילדים חודשיים וחצי חופשיים תחת ההגדרה "הפסקה מהלימודים" או "חופשה" כל חופש גדול עד כה בחיי הקצרים היה הדרדרות אחורנית במה שהשגתי עד אותו הרגע. למה? למה ללמד ילדים שהם צריכים לעבוד כדי לנוח במקום ללמד אותם שחיים של פעילות זה החיים. נונסטופ. למה לחיות ב-ספרינט-מנוחה-ספרינט-מנוחה- ספרינט(כמתודה!) כשאפשר לחיות בשחיית חזה (כמובן שמדי פעם אתה משתנק מכמות לא סבירה של כלור)- כזאת שתמיד מקדמת אותך ואתה שלם איתה, בונה אותה, מתקן אותה תוך כדי... לפעמים משנים קצת את הכיוון או המסלול כמובן, לא צריך לשחות רק ישר. אפשר לראות את כל הבריכה על כל עומקיה.      זה לא סותר

ללמוד על מה שקורה פה מסביבנו. לא להיות תיירים בארץ הזאת. يمكننا أن نتعلم القليل من العربية أحياناً، يعني شو رح يصير?! להיות מעורבים חברתית. זה לא סתם סלנג זה מודעות! לקרוא הצעות חוק בכנסת, לדעת מי הם האנשים שמנהיגים אותנו. בעירייה, בממשלה, בצבא.. וזה לא שחסום בפנינו מידע! להיות שותף מלא לחיים פה.      אני חושב שזה כל כך כל כך כל כך חשוב עכשיו. בשנת הבחירות הבאה עלינו (בתקווה) לטובה

בקיצור. נתראה בבני ברק בדוכן I am a zionist. change my mind