אני מאמין

אורי הירשמן, יב2

כפי שוודאי שמתם לב, לפני כחודש נכחתם בטקס יום השואה. הטקס היה קולע, השביעיסטים עשו עבודה טובה ואני בטוח שכולכם הרגשתם את מה שמצופה ממכם להרגיש. היה יכול להיות מעניין מאוד לדבר על הטקס עצמו, על מה שהיה ולא היה בו, אבל הפעם אני דווקא רוצה להתמקד במה שקרה אחרי הטקס. חשוב להדגיש שלא מדובר באירוע יוצא דופן במיוחד, למעשה מדובר על המקרה ההפוך, על השורות הכי בנאליות שאנחנו יכולים לחשוב עליהם בהקשר של טקסי בית ספר: "לשירת התקווה ואני מאמין הקהל מתבקש לעמוד".

אפילו אני לא משוגע מספיק בשביל להיכנס ב’התקווה’ מעל דפי העיתון הבית ספרי, אז הפעם כל מה שאנחנו הולכים לעשות זה לקשקש קצת על ‘אני מאמין’. ה"אני מאמין" שכולנו מכירים ואוהבים מתבסס על היסוד ה-12 מתוך 13 יסודות האמונה של הרמב"ם. עיקר זה, כפי שניתן להבין, עוסק בחשיבות האמונה בביאת המשיח ובמצווה להתפלל לביאתו "ושיאמין בו, וְּלְגַדְּלוֹ וּלְאָהֳבוֹ, ולהתפלל בשבילו כפי מה שֶׁנִּבְּאוּ עליו כל הנביאים ממשה עד מלאכי עליו השלום". אני מניח שהרב דוקטור היושב מעלינו ימצא באמירה הזו עומקים פילוסופים אדירים, אך מכיוון שאני לא רב ולא דוקטור, אני אסווג המשפט הזה כמשעמם ואמשיך הלאה.

מה שכן מעניין, זו הסיבה שדווקא את היסוד הזה אנחנו מזכירים בכל טקס. הרי יש לא מעט יסודות אחרים (12, למעשה), חלקם לא פחות מוצלחים: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל" זה באנגר לא קטן. וגם ל"אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת" יש איכויות מסוימות. משהו ביסוד הזה חייב להיות מיוחד. לפחות עבור מי שמסיים איתו את הימים החשובים ביותר בשנה (אתם. אתם אלה שמסיימים איתו את הימים החשובים ביותר בשנה).

יש לא מעט תשובות שאפשר לתת, אבל בגלל שאני עצלן רצח, אני הולך להביא רק את האחת שלי: אני רוצה לטעון, שבשירה של ה’אני מאמין’ הזה, על אחת כמה וכמה כשהוא מושר לצד ‘התקווה’, הציונות הדתית מסמנת אותו כאידיאל. כמשהו שנראה בלתי מושג, אך יש לחתור לכיוונו בכל הכוח ולפעול למען מימושו. "נחכה לו בכל יום שיבוא" הוחלף, או פורש מחדש, כמעשה אקטיבי של הבאת הגאולה. אנחנו לא סתם מחכים פסיבית למשיח ומתפללים אליו מהגטו הנחמד שלנו בגלות, אנחנו עולים לארץ, מיישבים אותה ומנסים לקדם בעצמנו את הסיפור הזה כי קלירלי זה לא יקרה אחרת. 

אבל אני לא באתי לבזבז לכם את הזמן עכשיו על סיכום את החומר במחש"י ציונות. אני מעוניין לבזבז אותו על משהו הרבה יותר מעניין: על למה זה אשכרה עובד.

זה לא אומר שהמשיח מעבר לפינה (הוא לא), אבל מה שזה כן אומר זה שהאמונה באידיאל בלתי מושג, והשאיפה האקטיבית אליו, קירבה את הציונות הדתית למה שהיא רואה כמימושו. 

כש-70 אנשים הלכו למלון בחברון לליל הסדר, אף אחד לא דמיין שהתוצאה תהיה כחצי מיליון מתנחלים בשטחים. כשכמה משוגעים התחילו לעלות להר הבית, אף אחד לא חשב שמתישהו שר בממשלה יתפלל שם באופן קבוע. ל’אני מאמין’, לאידיאל, בלתי ניתן להשגה ככל שיהיה, יש כוח. הוא מניע אנשים. וגם אם הוא לעולם לא יתממש, רק השאיפה אליו יכולה לשנות את המציאות מקצה לקצה.

הקטע הוא, שהצירוף של ‘אני מאמין’ ל'התקווה' זו לא המצאה של הציונות הדתית. היה פעם פלג אחר, גדול ומשמעותי הרבה יותר, שנהג לעשות זאת. פשוט עם ‘אני מאמין’ אחר.

בשנת 1898 כתב טשרניחובסקי, מגדולי המשוררים העבריים ואחד הנציגים הגדולים ביותר של הציונות החילונית, את שירו "אני מאמין" הידוע יותר בכינוי "שחקי שחקי". בשיר, שוטח בפנינו טשרניחובסקי את מה שהוא תופס כאידיאלים: אמונה באדם "כי עוד אאמין גם באדם", סוציאליזם "לא ברעב ימות עובד", אמונה בשלום "אך בוא יבוא ישאו שלום אז", וציונות חילונית "דור בארץ אמנם חי, לא בעתיד בשמיים".

השיר הזה היה להיט גדול בתקופתו. האידיאלים שהוצגו בשיר, שנראו לא אפשריים בתקופה שהוא נכתב, הניעו מספר עצום של אנשים שפעלו באופן שנראה לא רציונלי על מנת לממש את האידיאלים הללו. ולאט לאט, צעד צעד, התקרבה הציונות לקראת המימוש של אותם אידיאלים. עד שברגע אחד, ב-14 במאי 1948, נראה היה שזה הצליח. כולם חשבו שאין צורך לחלום יותר. הרי הגשמנו את המטרה, לא?

ופה, בהצלחה הגדולה ביותר של הציונות החילונית, טמונה גם המלכודת שלה. כי אידיאלים, בהגדרה, לא אמורים להיות ממומשים. הם אמורים להיות הבלתי ממומש אליו אנו שואפים, ובעזרת השאיפה עצמה מתקנים (או מחרבנים. בעיקר מחרבנים) את העולם. מהרגע שאנחנו רואים את האידיאלים שלנו כדבר שהסתיים, קצרה הדרך לשכחה, שמביאה לנסיגה איטית בכל מה שהושג בימים שעדיין שאפו לאידיאל.

וזה מה שקרה לציונות החילונית. אם תשאלו תיכוניסט חילוני ממוצע על שחקי שחקי, התגובות ינועו בין "מה זה?" ל"חתיכת שמאלני מניאק". ואני לא יודע מה איתכם, אבל אותי זה מעציב. ממש. כי אם להיות כנה, אני לא כל כך רוצה לחיות במדינה האידיאלית של הציונות הדתית הקלאסית. אני לא מעוניין לשלוט על עם אחר או לגרש אותו. מדינת הלכה לא מדברת אלי, ואין לי שום חשק להחזיר את כל החילונים בתשובה.

אני מעדיף לחיות בעולם בו אנו מאמינים באדם, פורחים כעם וחיים בשלום עם השכנים שלנו. ואני יודע זה לא אפשרי. אוהו כמה שזה לא אפשרי. אבל בכל זאת, אני מאמין.