דבר תורה פרשת בא

גל להב גולדשמיד, יב2 "ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים"

לפי פשט הפסוק, אנו מבינים שהקב"ה ציווה על משה להניף את ידו השמימה, וכך ירד חושך על המצרים. לכאורה הפעולה נראית פשוטה וטכנית, אך רבי יהודה במדרש שמות רבה מציע מבט עמוק יותר. הוא כותב שמשה לא סתם יצר חושך, אלא הוריד אותו "מלמעלה", משמי השמים, מגן עדן.

השאלה המתבקשת היא – איזה חושך יש בגן עדן, מקום שכולו טוב ואור? ההסבר טמון ברעיון עמוק ביהדות: כאשר אדם השקוע ברוע ובטומאה נחשף לאור רוחני עצום ומזוכך, הוא אינו מסוגל להכיל אותו. עבור מי שנפשו "רקובה" מבפנים, המקום הכי מואר נחווה כגיהנום וכעלטה. מצרים הייתה שקועה במ"ט שערי טומאה, ולכן האור העילאי והנשגב שהוריד משה נתפס בעיניהם כחושך מוחלט ומכביד. ההוכחה לכך היא שבדיוק באותו זמן ובאותו מקום, הכתוב מעיד: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם".

המסר שאני לוקח מכך לחיינו הוא שלא כל מה שנראה לנו כחושך וכקושי הוא בהכרח רע. המדרש מלמד ש"אין הקב"ה מעמיד אדם בניסיון שלא יוכל לו". לא שאנחנו חלילה דומים למצרים, אלא שלפעמים מה שנראה לנו כחושך, הסתרה וקושי, הוא בעצם אור גדול של הקב"ה שנועד להצמיח אותנו ולחזק אותנו. האתגר הוא לדעת למצוא את האור הגנוז בתוך הניסיון.

שבת שלום