דבר תורה פרשת ניצבים

גל להב גולדשמיד, י"ב 2

אהלן חברים, בואו נדבר על התייצבות.

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: {י} טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"

מהי ההתעקשות המוזרה של התורה לתאר בדיוק מי "נצבים היום לפני יהוה אלהיכם"?הרי אנחנו יודעים שהתורה לא אומרת כלום סתם, אבל גם די מובן לנו שברגע שכתוב כולם, זה באמת מתכוון לכולם, ולכן הפירוט מיותר. להסביר בדיוק את חישובו של הקב"ה לא אצליח, אבל  אשמח להציע נקודת מבט נוספת.

בימינו, ובעיקר בגילנו, יש איזשהי מחשבה שאם אני לא איזה תלמיד ישיבה גדול, או רב שמקדיש את חייו ללימוד תורה, אז המעשים שלי פחות נחשבים, הקב"ה פחות 'שם' עלי, הוא פחות בוחן אותי. פרשת נצבים מראה לנו בדיוק ההפך: גם בעלי התפקידים היותר 'נחשקים', ראשי וזקני השבט, וגם בעלי התפקידים הפחות נחשקים, חוטבי העצים ושואבי המים, עומדים מול הקב"ה, ונבחנים על ידו. ראש השנה, ברוך ה', מתקרב, ואני מציע לכל אחד לשנות במעט את התפיסה שלו, לא בקטע של פחד מהקב"ה, וגם לא בקטע של ריחוק, אלא להבין שהקב"ה מסתכל עלינו כמו אבא, ובוחן אותנו באהבה על כל דבר שאנחנו עושים, בעיקר בין אדם לחברו.נקודה נוספת שאני רוצה לדבר עליה, קשורה לפסוק "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" 

הפסוק הזה מתקשר בדיוק למה שדיברתי עליו עכשיו, לגישה הרווחת הזאת, שאנחנו, בגיל הנוער, ובחברה שלנו, רחוקים מהקב"ה: אנחנו דתיים כי ההורים אמרו לנו, כי ככה הקהילה שלנו. אני רוצה להגיד - "לא בשמיים היא", זה לא רחוק מאיתנו, לחפש את אלוהים, ללמוד תורה לא רק במסגרת בית ספר,  זה חלק מהחיים שלנו! זה הזמן לעשות תשובה לפני מתקרבים לראש השנה, להפוך את עצמנו לאנשים יותר ערכיים, שמפיצים אור בעולם. זה יכול להיות על ידי התנדבות בבית ספר, שמירה על הלשון או עזרה לחבר שצריך. העיקר- שיבוא מהלב.