'וים יזעף ונפשי תעלוז': המסע של ר' יהודה הלוי לארץ ישראל

אמיתי הראש

בכיתות י"ב למדו לאחרונה את אחד משירי הים של ר' יהודה הלוי, וזו הזדמנות טובה להתוודע לנסיונותיו של ריה"ל להגיע לא"י. שווה לקרוא, חלק מהמידע כאן הוא לבגרות...

במשך מאות שנים נפוצה בקרב יהודים האגדה על עלייתו של ר' יהודה הלוי לארץ ישראל. על פי האגדה, בתום מסע ארוך ופתלתל הגיע ריה"ל, זקן ומיוסר לשערי ירושלים, השתטח על הארץ ברוב רגש תוך כדי כך שהוא אומר את שירו 'ציון הלא תשאלי', ואז נרמס למוות על ידי פרש מוסלמי...

מי שירצה לערער על אמיתות הסיפור יוכל לעשות זאת בקלות רבה. עם זאת, דבר אחד ברור: בשלב בוגר מאוד של חייו, ריה"ל הגיע למסקנה שהדבר הנכון עבורו הוא להגיע לא"י. הייתה זאת החלטה דתית-פילוסופית והוא אף נתן לה ביטוי בסופו של ספר הכוזרי. וגם בשירים שכתב.

נכון, ריה"ל הוא גם מחברם של מאות שירים, ביניהם שירי קודש ('פיוטים'), שירי הגות ושירי חול.

ריה"ל חי בסוף המאה ה-11 ובתחילת המאה-12 בספרד המוסלמית שהייתה רוב הזמן מקום יציב ופורה למחייה ולפריחה של היהודים, אם כי הוא עצמו חווה גם מצבים של חוסר יציבות פוליטית ובטחונית בשל מלחמות וכיבושים מתמשכים בין המוסלמים והנוצרים בספרד.

המשכילים היהודים בספרד, השתלבו בעולם הלימוד והיצירה של המשכילים המוסלמים בני זמנם, וכתיבה של שירה מעוצבת ומדוקדקת הייתה אחת מהחוכמות בימיהם. אם המשוררים המוסלמים ראו בשפה הערבית מן הקוראן את המשלב הלשוני הראוי לשיריהם, הרי שהמשוררים היהודים כתבו באמצעות העברית המקראית. ריה"ל היה משורר פורה ומוכשר והיה זה אך טבעי שחוויה כל כך חזקה כמו מימוש ההחלטה להגיע לארץ ישראל תקבל ביטוי גם בשיריו. כך נוצרו 'שירי הים' שלו.

המסע בים בימי הביניים היה חוויה קשה ומטלטלת. הפלגות התקיימו בעיקר בחודשי האביב והקיץ. הספינות היו ספינות מסחר ומטרת הפלגתן הייתה להעביר סחורות ממקום למקום. לא היו ספינות שנבנו במיוחד להסעת נוסעים. הנוסע היה צריך לקנות את מקומו באניה זמן רב מראש, והיה עליו לדאוג לעצמו לכל צרכיו בים: מצעים, מזון וכלי אוכל. התנאים באניה היו גרועים ולעיתים לא היה מקום מוגדר לשינה. לא פעם פרצו מחלות בקרב המפליגים. האניות בימי הביניים נעו מכוחם של מפרשים רבועים שניצלו את הרוח רק אם זו באה מכיוון החרטום או מכיוון הירכתיים. לפיכך קרה לא פעם שעלה הצורך להמתין מספר ימים עד שהרוח תנשב בכיוון הרצוי. קהילת הנוסעים הייתה מגוונת דבר שעשוי היה לעורר עניין אך מן הסתם גם עורר לא פעם מריבות ופחדים. אנשי צוות האניה היו לרוב משולי החברה ולעיתים היו עבריינים של ממש שלא פעם ניצלו את העובדה שהנוסעים (שלא תמיד ידעו לשחות) נתונים לחסדיהם ודרשו מהם תשלום נוסף או תמורה אחרת. אמנם סביר להניח שרבי החובלים היו אנשים בעלי נסיון אך הים תמיד צפן הפתעות והספינות בימי הביניים לא תמיד היו מתאימות לכך, מה שהעמיד לא פעם את הנוסעים בסכנת טביעה. לסכנות אלו נתלוותה הסכנה כי האניה תיפול בידיהם של שודדי ים.

על פי מסמכי גניזת קהיר, הניסיון הראשון של ריה"ל לצאת לא"י מתרחש בשנת 1130 אך לא יוצא לפועל. רק כעבור עשר שנים, בשנת 1140 בעזרת משפחת סוחרים יהודים מאלכסנדריה מצליח ריה"ל לצאת למסעה ימי לכיוון אלכסנדריה שבמצרים.

כאשר נפרד ר' יהודה הלוי ממשפחתו בספרד, הוא כבר היה איש לא צעיר. נוכח סכנות המסע ותוחלת החיים בימי הביניים, ידעו הוא ומשפחתו שזו פרידה סופית. ריה"ל נפרד מבתו ומנכדו שאף נקרא יהודה על שמו:

'עדי כי אטשה יוצאת חלצי, אחות נפשי, והיא לי רק יחידה

ואשכח את בנה... פרי מעי וילד שעשועי, ואיך ישכח יהודה את יהודה'

בשיריו הוא מנציח תמונה חיה של ההפלגה בים. הנוסעים והספנים מתוארים כערב רב ומגוון, ושונה מאוד מחבר מרעיו בספרד:

'חובל ומלח, וכל בני פרחח הם הסגנים שם והפחות,

לא לחכמים שם, וגם לא חן ליודעים – רק יודעים לשחות!'

במקום אחר מתוארת סכנת המוות שאורבת לנוסע בכל עת, כי כל מה שמפריד בינו ובין המעמקים הם רק לוחות עץ. הסכנה משתלבת בהומור קל עם תיאור תנאי המחיה באניה:

'בינו ובין מות כפשע, אך בינו וביניו מעבה לוחות

קבור בחייו בארון עץ, לא קרקע ולא ארבע אבל פחות!

יושב – ואין לעמוד עלי רגליו, שוכב – ואין רגליו משולחות

חולה וירא מפני גויים, מפני לסטים ומרוחות!'

את חוויית הבדידות של הנוסע בים, ובעיקר את שלו עצמו הוא מתאר בשיר אחר ברצף של שאלות ריטוריות:

'הבא מבול ושם תבל חרבה?...

ואין אדם ואין חיה ואין עוף, הסף הכל ושכבו מעצבה?'

הים הסוער זוכה לתיאורים נרחבים בשיריו ואלה תיאורי ים מפורטים וציוריים, מהיפים שנכתבו בעברית באותה התקופה:

'ויד רוח מצחקת במים כנושאי העמרים בדישים

ופעם תעשה מהם גרנות, ופעם תעשה מהם גדישים

בעת התגברם דמו אריות ועת החלשם דמו נחשים'

ותיאור אחר, שבו משולב גם הלוייתן כמפלצת קדומה שמגעישה את הים, כשקצף הגלים הוא כעין שיער שיבה של הים: 'ולויתן בהרתיחו מצולה ואחשב כי תהום יחשב לשיבה'

העובדה שהסערה מתוארת בדרך כלל באריכות ובאופן מעוצב היטב ומהוקצע מעידה על כך שחווית הסערה בים היא מקור להתפעלות של הדובר. היכולת להתבונן במשברי הגלים ולדמות אותם לגרנות, לאריות או נחשים מצויה רק אצל מי שהפחד לא משתק אותו בעת ההפלגה אלא מצליח לאזור עוז ולהביט אל הים. כזהו הדובר בשירי ריה"ל הנותן את ליבו לצורות המיוחדות שיוצרים הגלים, לתנועת הקצף הלבן של המשברים המדומה לבועות של רתיחה, לתפקוד (הלקוי או המוגבל) של אנשי צוות האניה ולמצבם של הנוסעים האחרים. ברור לחלוטין כי יכולת זו להתבונן בסערת הים ולהקדיש לה בתים נרחבים בשירים מעידה על התפעלות שחש הדובר כנגד תופעות סערת הים.

בסיום של שיר אחר, ניצב הדובר על סיפון האניה, מתבונן בים הנרגע לאיטו לאחר סערה ארוכה וממושכת. גם בשיר זה עיניו נשואות אל האור, אל אור הכוכבים בשמיים ואל השתקפויותיהם בים. במצב זה חווה הדובר חוויה מיוחד של איחוד וחידוש:

'וים דומה לרקיע בעינו שניהם אז שני ימים חבושים

ובינותם לבבי ים שלישי בשוא גלי שבחי החדשים.'

לבו של הדובר גואה כים והוא מעיד על עצמו כי שבח חדש בפיו לאל ולבריאה.

ריה"ל הגיע לאלכסנדריה בשלום, התקבל שם בכבוד מלכים ונפגש גם עם חכמי פוסטאט, הלא היא קהיר העתיקה. למרות זאת, בתום תקופה לא קצרה שם, הוא בחר להמשיך את המסע. על פי מסמכים מגניזת קהיר ריה"ל עלה על אניה בנמל אלכסנדריה בכ"ט באייר של שנת 1141 ולאחר כמה ימי המתנה לשינוי כיוון הרוח, בחג השבועות של שנת 1141 האניה הרימה מפרשים והפליגה לכיוון ארץ ישראל.

כמעט חצי שנה לאחר מכן, במכתב שמתוארך לחודש חשון של אותה שנה (1141), מתואר ריה"ל כמי שכבר לא בין החיים.

'אל נא תרפה ידך מן האני כי יחנה היום וכי יפוח

ורקע תהום, וקרע לבב ימים, וגע אל הררי קדש, ושם תנוח'