חיוויאי וציפורים אחרות

אורי הירשמן, יב2 אני חושב שהפעם הראשונה שקיללתי הייתה בגן טרום חובה. טוב נו, לא בדיוק קיללתי, אבל אני מבטיח שחשבתי על המילה "לעזאזל" בראש שלי. וזה מספיק קרוב. בטח לא מספיק רחוק בשביל לוותר על הפתיחה הנהדרת הזו.

בכל אופן, כפי שאמרתי, בגן טרום חובה חוויתי אכזבה עמוקה, שאולי גרמה לי ואולי לא גרמה לי לקלל בפעם הראשונה. אך מה גרם לי, ילד שמח וטוב לב, להגיע לאותה תחושת אכזבה? באיזה אופן הצליחה המציאות להתאכזר באופן כל כך קר לפעוט הסבבה לגמרי שהייתי?

הסיפור מתחיל אי שם בדרום, בחור העלוב בו גדלתי עד גיל 11. בחור העלוב הזה היה מעט לעשות, אבל היה דבר אחד בשבילו היה שווה לבוא לשם: הציפורים. קטונתי מלהבין באזורי קינון וכל מיני ענייני נדידה, אבל נשבע לכם היו שם מלא ציפורים.

חסידות, שקנאים, חוגלות, נחליאלים - כולם הגיעו לביקור בשמי היישוב. אבל לי? לי לא היה אכפת מכל מיני ציפורים דרג ז'. את זה השארתי לאוסטרלי שהגיע פעם עם משקפת. לי היה אכפת רק מציפור אחת: חיוויאי הנחשים.

משהו במכונת ציד הזו, בגודל 70 ס"מ בלבד, קסם לי. אולי זו הייתה הצלילה המרשימה, אולי הקטע שהוא הורג חיות מפחידות ואולי זה בכלל היה הציפור הראשונה שידעתי לבטא את שמה. אני באמת לא יודע. אני כן יודע שהאובססיה שפיתחתי לציפור הזו הייתה מרשימה.

אבל אני מתפזר: בואו נגיע ליום החשוב. אני לא יודע להגיד תאריך, כי לא ידעתי אז מה זה, אבל בואו נניח שהתאריך היה כ"ג בטבת התשע"ג. הגננת מיכל מושיבה אותנו במפגש, אני מתיישב במקום. גיל, שיושב לידי, מבקש להחליף איתי, כדי שיוכל גם הוא לשבת קצת ליד אחיה. אני מסכים. הגננת מיכל מוציאה שקית, ואומרת "היום ניתן לכל אחד מתנה קטנה. ציפור" ומהשקית היא מוציאה בובה קטנה של בז.

אפק קיבל את הבז. מיד אחריו קיבלה יהל הבת נשר. אחריה - נועם. עיט. אני יושב מתוח, לי יש רק ציפור אחת בראש. אחיה, תנשמת. מגיעים לגיל, שמקבל… חיוויאי הנחשים. את החיוויאי שלי. דמעות עולות לי בעיניים. "לעזאזל" אני חושב. אבל הסבב לא מפסיק, הגננת מיכל מגיעה אלי, ומתוך השקית מוציאה ציפור משונה עם כרבולת. "זו דוכיפת" היא אומרת.

בכיתי כל הדרך הביתה. ואז עוד קצת בבית. ההורים שלי היו כל כך נואשים שהם חיפשו כל פריט מידע שיעזור להרגיע אותי. ואז הם איכשהו מצאו. "אבל אורי!" אבא שלי אמר, "זו הציפור הלאומית!". הפסקתי לבכות. "מה?" שאלתי. "כן" הוא המשיך, מקריא מהטלפון "ב-2008 התקיימה הצבעה של הציבור הרחב, בסופה הכריז הנשיא שמעון פרס על הדוכיפת כציפור הלאומית של ישראל!".

למחרת בגן אף אחד לא היה יכול עלי. עם כל הכבוד לחיוויאי של גיל, אני הסתובבתי עם הציפור הלאומית. הציפור של העם שחזר לארצו לאחר 2000 שנות גלות. הציפור של העם שכולם רצו להשמיד אותו, אבל הוא שרד. הציפור של העם היהודי. העם שלי.

במהלך השנים, איפשהו בין כל המעברי דירה, איבדתי את הדוכיפת שלי. עד לפני שנתיים וחצי בערך, כשמצאתי אותה באיזו מגירה. שמתי אותה בכיס של המעיל, והסתובבתי איתה עד שהגיע האביב. באביב ירדתי אל הים בפעם הראשונה לשנה הזו. כשהגעתי, הוצאתי את הדוכיפת מהכיס, גיחכתי לעצמי קצת, ושמתי אותה במים. שתעוף לדרכה.