קצת על (הרבה) שנאה

ניצן, מחזור ל"ו

"גם השנאה משכימה איתי לפני קפה הבוקר, כמיטב ההרגלים המגונים"ני

שנאה. מין דבר כזה שהיום רווח קצת יותר מדי. אני פוגש אותה כשמישהו מכעיס אותי, או פוגע בי. לרוב אין לי משהו אחר לעשות, אז אני שונא אותו. אני פוגש את השנאה כשהנוסע שלצידי באוטובוס משוחח בטלפון כבר שעה, או לועס בפה פתוח. או פותח קלמנטינה. דבר שכדי לא לשנוא אנחנו ממסגרים כ"הכי ישראלי". אבל זה רק כי בקטעים האלה הישראליות היא תת תרבות.

אבל אני שונא את ההוא שפתח פה קלמנטינה וירד מהאוטובוס מזמן ורק השאיר אחריו ריח ניחוח לשאר היום בפח שליד הדלת האחורית. וגם ההוא שלועס בפה פתוח, באלכסון לשמאלי – מרגיז אותי. אז אני שונא גם אותו. לפחות זה בחינם.

זו שנאה שהיא זמנית. בעוד שתי תחנות אני יורד, ותכף יישכח הדבר מליבי. אך שנאה תהומית אני חש באופן יומיומי כלפיי דבר אחד, איום ונורא, שרבים שונאים אותו, כי אין דבר לעשות כנגדו. אז גם אותו שונאים.

השעה 7 בבוקר.

אין לי ולו דבר אחד נגד שבע בערב. אף לא אדבר בגנות כל שעה אחרת. אך שישים הדקות שבין 7:00 ל-7:59 – אותן אני שונא.

ובצדק. לא בכדי אני מתעב שעה זו. עוד משחר ימיי הוכרחתי להשכים קום בשעה זו, שאז עוד היתה בסדר כיתר שעות היממה. במרוצת שנות גן ויסודי פיתחתי רגשות עזים כלפי עת זו ביום. עת השכמה, התארגנות, יציאה מהבית. שיט, שכחתי סנדוויץ'. אוף, שיעור חשבון. והמבחן הזה. הכל בגלל השעה שבע, אלמלא היא היום היה מתחיל טוב יותר. אולי לא הייתי ממהר, זוכר להכניס את האוכל לתיק. אני יודע שזה לא נכון. על מי אני עובד.

במהלך התיכון שמרה על מעמדה, על אף שהוקדמה יקיצתי ל-6:30. תחילת יום, תפילה, שעת אפס. שום דבר טוב לא קורה אחרי 2 בלילה, לפחות עד 8:00. וכנראה עד 9:30. וגם אם זכרתי את הסנדוויץ' הראשון, והשני, והשלישי, ואולי גם חמישי אם יש מגמות היום – אפשר להתחיל את הבוקר קצת יותר מאוחר. גם ככה נסיים ללמוד לפחות בחמש. או בשמונה אם יש מבחן של אבי מרזל. דווקא פיזיקה היה כיף כשלא היה מבחן מתיש במיוחד.

נוכחותי בשעת האפס לא היתה מהטובות. מתוך שנאה תהומית (כפי שמשתמע) ליקיצה מוקדמת מדי – השתדלתי להשיב מלחמה. לדבר היה מחיר: ציוניי בתלמוד יכלו להיות טובים יותר, אבל לרגשותיי היה ביטוי. בזו הפעם יכולתי. בהרבה פעמים אחרות לא. זו מין תופעה כזאת, שמתבגרים. וכבר אי אפשר לעשות מה שרוצים, או לפעול רק לפי איך שמרגישים. אבל איזה כיף היה לא לקום בשבע.

כשמתבגרים לומדים הרבה. לומדים שזה לא באשמת שבע בבוקר, למרות שאני ממש רוצה שזה כן יהיה ככה. אבל בעיקר לומדים איך להתמודד עם הדבר הזה שנקרא "אני". זה לוקח זמן. זה משונה, זה מוזר וזה כואב. הנה אני, חייל בצה"ל, שמגלה עוד פינה אפלה בעצמו כשהחיים קורים. כי החיים קורים, עושים בלגן במה שרק נדמה כשגרה, אבל הוא בעצם אוסף אירועים חזרתיים, מי בקצב יותר גבוה ומי פחות. מביאים פתאום איזה בוחן לא צפוי, מציבים מורה משמימה במגמה כזאת או אחרת. ועם כל זה נאלצים להתמודד. וזה לא מעט. אבל זה גם אפשרי. וחלק בלתי נפרד מאותם חיים הם השכמת הבוקר. והשנאה. הו, כמה שנאה. והמחשבות והמעשים וההרגלים. וגם הרגשות.

החיים לא מתחילים אחרי התיכון. אולי אחרי הצבא, עוד לא בדקתי, אבל אני חושב שלא. החיים כבר התחילו. ומי שאומר שהם מתחילים אחר כך – כנראה מפספס חלק מהם. וזה נשמע לי קצת עצוב.

"השעה מאחרת. סף החשכה.

קשה לדעת מי יעניק לנו הזדמנות נוספת

לומר, שכה אחיה, עוד משהו שלא אמרנו עד

עכשו."

~ חיים גורי, ראיתי שמי דליקה

טקסט יפה. תהנו. ולכו ללמוד להתאהב בטקסטים משי גיליס או משהו. תלמדו מהמורים לא רק את החומר. בעיקר לא את החומר.