כשלונות בדרך לגאולה: כיצד התפיסה המשיחית מעבדת את "טעויות" הציונות?

קובי אברבנל

ההיסטוריה של המפעל הציוני ומדינת ישראל רצופה בהישגים כבירים, אך גם בהחלטות שנויות במחלוקת ובפרויקטים שהתבררו בדיעבד כ"טעויות" – בין אם בתחום האקולוגי (כמו ייבוש החולה וזיהום הירקון), הכלכלי (ביטול מטוס הלביא), או החברתי (כשלים בקליטת העלייה).

כיצד מתמודדות תפיסות משיחיות, הרואות בהקמת המדינה ובפיתוחה תהליך אלוקי של גאולה, עם קשיים וכישלונות אלו? הגישה המשיחית אינה מתעלמת מהטעויות, אלא משלבת אותן באופן מתוחכם בנרטיב הגדול, ומעניקה להן משמעות מחודשת.

1. הטעות כ"חבלי משיח"

ההסבר התיאולוגי המרכזי הוא תפיסת ה"טעות" כחלק מחבלי משיח – הייסורים והמכאובים המלווים בהכרח את תהליך הגאולה. במקום לראות בכישלון סימן לנסיגה או טעות בדרך, הוא נתפס כשלב הכרחי של זיכוך וניסיון.

על פי תפיסה זו, טעות תכנונית או כישלון חברתי אינם אלא אתגר שנועד לחשל את האומה ולהכין אותה לקראת השלב הבא והשלם יותר בגאולה. עצם ההתמודדות עם הקושי מחזקת את כוחות האמונה וההתמדה.

2. הפיכת הכישלון ל"רווח נסתר"

מנגנון נוסף הוא מציאת הלקח או ההישג הנסתר בתוך הכישלון הגלוי.

דוגמה טכנולוגית: למשל, ביטול מטוס הלביא נתפס כטעות כלכלית ופוליטית כואבת. אולם, בתפיסה המשיחית ניתן לטעון כי הידע הטכנולוגי וכוח האדם המוכשר שפותח במסגרת הפרויקט היו חיוניים ושימשו בהמשך כבסיס לפיתוחים ביטחוניים ואזרחיים רבים. הכישלון הפך למעשה לזרז טכנולוגי.

דוגמה אקולוגית: הדרייב והנחישות לייבש את החולה, למרות הנזק הסביבתי, נזקפים לזכותו של הדחף החלוצי והרצון לכבוש את הארץ ולהפריחה – ערכים שהם מהותיים לתפיסת הגאולה.

3. יד מכוונת ואמונה על-טבעית

כאשר אין הסבר הגיוני מספק לכישלון בקנה מידה לאומי, התפיסה המשיחית פונה למימד העל-טבעי. ה"טעות" מוסברת כחלק מתוכנית אלוקית רחבה שאינה ניתנת להבנה מלאה על ידי ההיגיון האנושי. אנו, כבני אדם, רואים את הקשיים והנפילות, אך היד המכוונת מאחורי הקלעים דואגת להמשך התקדמות התהליך.

בכך, הופכים הכישלונות ההיסטוריים מסימן שאלה על צדקת הדרך, למבחן אמונה – קריאה למאמינים להמשיך לדבוק בחזון, גם כאשר המציאות אינה עומדת בציפיות. התפיסה המשיחית, אם כן, מצליחה לעבד את הטעויות והכשלונות לא כסוף הדרך, אלא כסימני דרך כואבים, אך הכרחיים, במסע אל השלמות המיוחלת.