כתבת בוגר

סם בנסון, בוגר בית הספר

״אינני מיחל ליום בו יהיה ״העקוב למישור והרכסים לבקעה.״

  [...] אוהב אנכי דוקא את המעלות והמורדות״. 

קשה לי. קשה לי עם כל מי שואמרים שהם אוהבים את העליות ואת הירידות. אף אחד לא אוהב להסתכל במראה ולראות שברי עצמו מנופצים, מפוזרים לפניו. קשה לי שר׳ צייטלין כותב שהוא דוקא אוהב את העליות והירידות. קשה לי מאד. אין מתסכל ומתיש וכואב מאשר מתי שהדמיון העצמי נטחן ונידף באוויר. ואלף גרגרי ה-״אנכי״ ש-״דוקא כן אוהב את העליות ואת הירידות״ מתעופפים ברוח. אף אחד לא ישקר לי, גם לא מו״ר הלל צייטלין, שהם אוהבים להידרדר למעמקי השבר. 

אבל יש קסם לתהליך. קסם בניפוץ הוודאות שאיתו נכנסת לסיר הלחץ שנקרא ״שלב בחיים״. כלומר, אין קסם בניפוץ, אבל יש קסם בלהסתכל מלמעלה בסוף התהליך ולראות את העצמך החדש, מגובש ונאה. אין קסם בניפוץ בכלל. הוא מכוער, כואב, מתיש ומלוכלך. וגורם לאינסוף פקפוקים בעצמך הישן ובעצמך ההווה, ואולי, הכי כואב ומפחיד: בעצמך העתידי. כי אני דמיינתי את העצמי אחרת. כי מה ואיך ולמה התהליך שצפיתי, דמיינתי, שבטחתי בו, לא עובד כמו שהוא אמור. והוא אף פעם לא עובד כמו שהוא אמור. תמיד אתה מתנפץ כמו גל טייפון לתוך מצוקי אבן עצומים. נתזי דמעות לכל כיוון, ורוחות גועשות והשמיים מתקדרים. אבל מתישהו הסערה נרגעת. ולא לשווא חצבת. לא לשווא רך מפסל את הקשה. ולא לשווא מיקומך כאן או שם או פה.

״סוד יופיו של המדבר, שהוא צופן אי-שם בחובו מקור מים חיים״. וסוד יופים של ההתשה, של השחיקה ושל הבלייה, שהם מגלים את שצפון מתחת לשכבות הסלע שעל הנשמה. את שצפון במקור המים של החיים.

ואין יותר גרוע מאשר שאתה נשחק יותר מאחרים. מאשר שאתה מוריד, שלב-שלב, במסרקים רותחים את עורך הרבה יותר מהר, והרבה יותר עמוק מסובביך. קליפות העבר ההווה והעתיד אינן מתקלפות בקלות. הן מתקלפות ביסורים קשים. יסורים שממרקים את הדמיונות הכוזבים של העצמך ושל החלטות קשות. ושל כל העולם. כל העולם מתקלף עם בשר גופך שנקרע מעצמותך. כל העולם, וגם אתה מתבררים על-דרך היתוך, על-מנת להוציא הסיגים.

ואין יותר גרוע מזה. ואין יותר גרוע לעבור את זה לבד. אבל, אבל מה שבטוח, יותר טוב לצאת למסע עם אוהב או אוהבת, או סתם מישהו שקרוב. שיהיו שם לחבק, לשים קרח ולאחות את הקרעים. 

י״ט כסלו