לא סיפור קצר

אורי הירשמן, י"ב2

אז אי שם בתחילת השנה עליתי ל78 לתחנה המרכזית. הוא היה יחסית מלא, ונשאר רק ספסל ריק אחד. התקדמתי לעברו, ובעודי מתלבט על האם לשבת בפנים או בחוץ, הבליחה במוחי מחשבה: כשאני שואל את עצמי האם לשבת במעבר או בחלון אני בעצם שואל את עצמי שאלה הרבה יותר גדולה - האם אני מאמין בטוב האנושי?

הרי לשבת במעבר זה להיות בן אדם חרא. זה להגיד שאני כל כך לא סומך האנושות שאני פוסל מראש כל סוג אינטרקציה עם ייצור מסוג אדם. מצד שני, לשבת ליד החלון זה להזמין את כל העולם לקשר אינטימי מאוד, האם אני מספיק מאמין באנושות כדי לסמוך על האדם שיתיישב עם הקשר הזה?

מבסוט מעצמי על ההבחנה, נכנסתי לפתקים בפלאפון וכתבתי את הפתק הבא "סיפור קצר על להתיישב בבפנים או בבחוץ של ספסל אוטובוס והאם אני מאמין בטוב בבני אדם". לאחר מכן סגרתי את הפלאפון, הרמתי את המבט וראיתי שמישהו התיישב במושב החיצוני. נו, מילא.

בערך חודש לאחר מכן, כשחיפשתי נושא לכתבה בעיתון, נכנסתי לפתקים ונתקלתי בפתק הזה. "וואלה" חשבתי לעצמי "יכול להיות מעניין, אף פעם לא כתבתי סיפור קצר". אז נכנסתי לדרייב, פתחתי תיקייה יפה יפה בשם "סיפורים קצרים", ובתוכה מסמך דוקס בשם "סיפור קצר 1" (אני אדם מאוד מסודר כפי שניתן להבין). נכנסתי למסמך, ופתאום הבנתי שאין לי פאקינג שמץ מה עושים.

מוזר… הרי כתבתי דבר או שניים בחיי. למה פתאום כשזה מגיע למשהו קצת ספרותי אני כל כך אבוד? התחלתי להתחרט על כל הפעמים שאמרו לי ללכת לסדנת כתיבה יוצרת והברזתי כי ממש שנאתי את השיעור הזה בכיתה ב'.

החלטתי להתחיל בכל מקרה "ב21:47 אני עולה על הקו. קו 78." לעזאזל אורי זו הפתיחה של סם מהסיפור שפורסם בעיתון אליו אתה כותב את הסיפור הזה. נזכרתי שמישהו פעם אמר לי שנורא קשה להתחיל סיפור מההתחלה, ושעדיף להתחיל מהפסקה השנייה. "אז זה מה שאעשה" אמרתי לעצמי, מעודד מעט. פתחתי את הפסקה השנייה: "איך בוחרים?". ללא ספק פתיחה חזקה. 

בהיתי בדף. "אבל איך אני גורם להם להבין שההתלבטות בין המושב למושב היא ההתלבטות בהאם אני מאמין באדם?" תהיתי. לא היה לי מושג. סגרתי את הדוקס, וכתבתי איזה שיט על למה לא באמת נחתו על הירח. אולי כתיבה ספרותית היא לא בשבילי.

אבל הרעיון לא עזב אותי. אני חושב שפשוט מאוד אהבתי אותו: חשבתי שהוא רעיון ממש טוב. התלבטות פילוסופית ומוסרית על טבע האדם מורדת לדרגת  בחירה טיפשית בין שני מושבים באוטובוס? בדיוק מסוג הדברים שאני הייתי קורא.

אז החלטתי לעשות משהו לא פייר, ולרמות. אם הגעתם עד לכאן, לפסקה האחרונה, סימן שנפלתם בתרמית הזאת. ניסיתי לחשוב על דרך להעביר את הרעיון ללא הצורך להכניס אותו כסאבטקסט מתוחכם והומוריסטי בסיפור שאני ללא ספק לא מוכשר מספיק לכתוב. אז במקום לעשות את זה, החלטתי לכתוב על הכישלון שלי בכתיבת אותו הסיפור רק כדי שאוכל לשתף את הרעיון מאחוריו.

געוואלד.