מסע להגשמת העתיד

במהלך החופש האחרון יצאו 36 תלמידים ממחזור ל"ט למסע לפולין. המסע, שנמשך שמונה ימים עסק בשואת יהודי אירופה- אך לא פחות מכך גם בחיים היהודיים שהיו לפני המלחמה. במהלך המסע הייתה המשלחת בין השאר באושוויץ בירקנאו, יער לופוחובה, מיידנק, טרבלינקה, ורשה, לובלין, וקרקוב. חברי המשלחת ביקרו, תיעדו, דיברו, ראו ושמעו את הזוועות ובכך למדו איש איש את החלק הכל כך חשוב הזה מהסיפור היהודי שלנו והפכו עדים למה שהתרחש. 

אחד מהם כותב על חוויותיו: 

גלעד קלוטשטיין, י"ב 1

אני רוצה לשתף אתכם ברגע משמעותי אחד שהיה לי במסע ובתוך כך לנסות להעביר לכם את התחושות הכלליות מהמסע המדהים הזה. ביום השלישי למסע הגענו לעיר לובלין ולמחנה העבודה וההשמדה מיידאנק. זו הייתה הפעם הראשונה במסע שראינו בצורה כל כך מוחשית את אופייה המרושע של השואה. אני לא חושב שברגע שנחשפנו למראות האלה היה מישהו שדיבר, היה מישהו שצייץ, כולנו היינו בהלם. שום סרט, תמונה או סיפור לא יכין אותך לרגע שבו תיחשף למראה המבנים (אם אפשר לקרוא להם ככה בכלל) הנוראיים האלה.

עד כמה שהמראה החיצוני קשה זה עוד כלום לעומת מה שנחווה בהמשך היום. בחוץ, בן אדם עדיין מרגיש בן אנוש, הוא יכול להסתכל על העצים, על הבתים, על האנשים ברחוב. ברגע שהאדם נכנס לתאי הגזים, שום דבר כבר לא אותו דבר. הנקודה שלי בכל התיאור הקשה הזה הוא שתנסו להבין כמה הנאצים גזלו מהקורבנות שלהם. הם באמת ובתמים רצו שהם ימותו במקומות הכי קשים, ללא כל ניצוץ של תקווה. 

בחזרה לסיפור, נכנסנו למיידאנק. אנחנו בדרכנו למקום שבו נרצחו אלפי בני אדם חסרי ישע, תאי הגזים. אני לא יודע אם המדריך שלנו נועם עשה את זה בכוונה, אבל החוויה שלנו במיידאנק נעשתה עם הרבה הפתעות ודברים לא צפויים. אנחנו מגיעים למבנה, איש לא יכול לנחש שבמקום זה נגמרו חיים שלמים. אני לא אשכח את נועם אומר לנו לפני הכניסה " מי שמרגיש שאינו מסוגל להישאר במקום צר ללא אוויר אני ממש מבקש ממנו, שיישאר בחוץ " הבנתם? קיבלנו "רשות" לא להיכנס לתאי הגזים, איזו אירוניה , נורא. 

התקדמנו, הגענו למקלחות. הא עבדתי עליכם, גם אתם חשבתי שמדובר במקלחות הגז? גם אני חשבתי, קצת בתמימות אבל חשבתי. אנחנו מתקדמים, מגיעים לתאי הגזים. הפעם אני לא עובד עליכם. באמת. אלה באמת היו תאי גזים, עם סימנים הכחולים של הציקלון בי והכל .אבל לא, לא שם נחנקו האנשים למוות, שם רק "ניקו" את הבגדים המשומשים. לתאי הגזים האמיתיים קיבלנו התרעה ואז הבנו, זה הדבר האמיתי.

את ההמשך לסיפור אספר מנקודת המבט שלי על מנת להעביר נקודה מסוימת ומאוד חשובה. בשלב זה של הסיפור אתם בטח תצפו לשמוע על תאי הגזים עצמם ומה ראיתי אבל האמת היא שלא הצלחתי להישאר שם יותר מחמש שניות, היה לי קשה מדי. יצאתי החוצה והפניתי את גבי למבנה  המקולל הזה ובאותו הרגע הבטחתי לעצמי הבטחה: על מנת שאוכל לעבור בצורה נכונה ואמיתית את המשך המסע אני מבטיח שלאחר המסע אני מתרכז בדברים אחרים, בתקווה ובחיים. וזה הסיפור בעיניי של המסע הזה, ההבנה העמוקה שזה מה שסבא רבה רבה שלי שנרצח שם היה רוצה, שאתקדם קדימה, לעבר הגשמה עצמית ולשם אני הולך.

אני מאחל לכם, תלמידי הרטמן היקרים, שבעזרת השם כאשר תחליטו לצאת למסע המדהים הזה תצאו בגישה שמכוונת אתכם בעקבות המראות הקשים שתראו, לשאוף לחיים ולמימוש עצמי.  אני מאמין בכם שתצליחו.