מקטרות וביאליק

אורי הירשמן, י"ב 2

בציור "בגידת הדימויים" של רנה מגריט ניתן לראות מקטרת. מתחת למקטרת יש כיתוב בצרפתית: ".Ceci n'est pas une pipe" או בתרגום על פי ויקיפדיה: "זוהי אינה מקטרת". "האמנות המודרנית הזאת", אתם בטח אומרים לעצמכם, "סתם סגולי שיער שמקשקשים על נייר וקוראים לזה אמנות". ויכול להיות שאתם צודקים, אבל בואו נדבר רגע על הציור הזה.

בציור יש דימוי ריאליסטי מאוד של מקטרת, אך עם זאת זו אינה מקטרת. לא ניתן לעשן את המקטרת שבציור, לא ניתן להכניס לתוכה טבק ואם שרלוק הולמס היה מנסה להשתמש בה הוא היה חוטף התמוטטות עצבים.

ביאליק מתאר בדיוק את אותו הדבר במסה שלו "גילוי וכיסוי בלשון", אך במקום להשתמש בציור כדימוי הוא מדבר על המילים עצמם כדימוי: "וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של “בלימה”" ובעברית: מילים הם בסך הכל כיסוי למה שביאליק מתאר בהמשך כ"תוהו".

כשאני אומר את המילה "שמחה" אני לא באמת מתאר את מה שמרגישים כששמחים. אני לוקח את הרגש האדיר הזה, הבלתי ניתן לתיאור, ה"תוהו", ומקטין אותו, מקטלג אותו, מכסה אותו כך שיהיה ניתן לתפוס אותו.

ביאליק הממזר, שהכניס תהיות קיומיות אפיקורסיות לשיר ילדים (בחייאת רבאק תפתחו אח"כ את הויקיפדיה של נדנד), רומז לנו כאן למשהו נוסף בעזרת השימוש במילה "תוהו", שמוכרת לנו כמובן מפרשת השבוע שעבר."וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"  הפירוש שכולנו מכירים הוא הפשט: פעם לא היה כלום, ואז הקב"ה יצר את האור, והאור נוצר. אבל אם נסתכל על זה מנקודת הביאליקית נקבל פירוש שונה, ובעיני גם הרבה יותר מעניין.זוכרים שאי שם לפני שתי פסקאות דיברנו על המילה שמחה ועל הרגש הבלתי נתפס שמאחוריה? בואו נעשה את אותו הדבר עם אור. תסתכלו למעלה, על הנורות פלורוסנט המדכאות של בית ספר, ותנסו לתאר את האור הלבן הקלאסטרופובי הזה בלי המילה אור. לא יודע מה איתכם, אני לא הצלחתי. הדבר הזה הוא הרבה מעבר לתפיסה, וגם המילה הזאת, "אור", לא מצליחה לתפוס אותו לחלוטין. היא לוקחת את הדבר הפסיכי הזה, הבלתי ניתן לתיאור, "התוהו", ומקטינה אותו, מקטלגת אותו ומכסה אותו כך שיהיה ניתן לתפוס אותו.

כך שבניגוד לתפיסה הקלאסית, על פי זה כשהקב"ה ברא את האור ונפתר מהתוהו הוא לא באמת יצר את האור, הוא קרא לדבר האדיר והבלתי ניתן לתיאור הזה בשם, ובכך כיסה על התוהו כדי שיהיה ניתן לתפיסה. 

עכשיו בואו ניקח את זה טיפה רחוק יותר. כשאני, אורי הירשמן, שמיניסט עלוב בבית ספר עלום בחור של העולם, מתאר איזה רגש טיפשי שאני מרגיש, מה אני עושה? אני מקטין אותו, מקטלג אותו, ומכסה אותו כך שיהיה ניתן לתפוס אותו.