קו התפר

סאם בנסון, בוגר בית הספר ב-21:47 אני עולה על הקו. קו 15. מתחנה מרכזית ירושלים. עד אזור תעשיה תלפיות. הקו ברובו מלא בחרדים. בין הזמנים. יושב ברביעיה שמאלית, בכיסא שמאל ליד החלון, גב לכיוון הנסיעה. שקוע בטלפון. מתרווח על הכסא הריק מימיני. ב-21:53 בתחנה של עמק המצלבה, עולים שלושה פועלי בניין ערבים לאוטובוס. אחד מתיישב במושב לידי. המושב שאני מתרווח עליו. שקוע בטלפון. פועל הבניין מתיישב במהירות ולא קלטתי אותו עד שממש התיישב עליי, לתוך המרפק שלי. וכך היה. מרפקו של הכיפה הסרוגה בתוך האגן של פועל הבניין הערבי. על קו 15. ב-21:54 כל תסכוליי ומכאוביי משנתיים מלחמה ממלאים אותי. והמרפק לא נסוג אחור. ופועל הבניין רק נשען לתוכו יותר. וכאן מתחיל הסכסוך, הקונפליקט, מלחמת הקודש, ג׳יהאד.

מלחמת הקודש על קו התפר בין מרפקי שלי, לאגנו שלו.

השעה 21:57. עימות מתמשך בין היהודי לערבי. על אותו אדמה קדושה. על אותו כיסא של אגד. על אותו קו תפר בין המרפק לאגן. ואני בוהה לתוך הטלפון. עושה כאילו אני משתקע לתוכו. ובמציאות: משתקע לתוך הבוץ של מלחמת התשה ארוכת שנים בין מרפק לאגן. בין יעקב לישמעאל. על אותו שדה עפרון החיתי. על אותו כיסא של אגד. המצב בגזרה מתחמם משני הצדדים. אש הלאום בוער בקרבתי ובקרבתו. ואז. הסח דעת.

פקחים עולים על האוטובוס בשעה 22:03. והפקחים תופסים זוג חרדי שלא תיקף את הרב-קו. ואני והפועל בניין עוזבים לרגע את כלי הזין הקדושים. ומסתכלים. אי-התיקוף מתפתח לעימות כולל בו משתתפים לפחות שלושה פקחים, ולפחות שני חרדים נוספים שהם לא הזוג המקורי. ואז הערבי מזיז שנייה את כתפיו ואת גבו ומתקרב לגבול שהצבתי. ואני מעלה את ההגנות. המרפק נטחב באלגנטיות שוב לאגנו. אמנם החרדים לרגע הסיטו את המבט ממבול הטומאה של המלחמה, אבל זה היה רק לרגע. וקו התפר מתחמם ומתמלא חיכוך. קו התפר בין המרפק לאגן. בין ערב ליהודה. בין הכיפה הסרוגה לפועל הבניין.

בשעה 22:08 ירדתי מהקו של אגד. ושם נגמר הסכסוך. אדמת הקודש שהוא המרחב בין שני כיסאות של אגד הפך חסר ערך לחלוטין. צעדתי הביתה. קו התפר בין המרפק שלי לאגנו שלו התמוסס לצלילי המוזיקה שהפעלתי באוזניות ברגע שירדתי ממוקד העימות שנקרא קו 15. מתחנה מרכזית ירושלים.