קופסת השוקולדים האמריקאית

אורי הירשמן, י״ב 2.

לא מזמן, ובעקבות הזמינות המפתיעה בנטפליקס, החלטתי לצפות שוב באחד הסרטים האהובים עלי: פורסט גאמפ. בצפייה החוזרת, עלו לי כמה מחשבות שארצה לשתף איתכם. לפני שאני ממשיך, אם לא ראיתם את הסרט אני מבקש  מכם בכל לשון של בקשה שני דברים:

1. תכתבו להורים שלכם הודעת ווצאפ עצבנית, החינוך שלכם באחריותם, ונפל פה כשל אדיר.

2. אל תמשיכו לקרוא. עם כמה שמבאס אותי שתפסידו את הכתבה, יותר מבאס אותי שתספיילרו לעצמכם את אחד הסרטים הכי טובים אי פעם.

הסרט, שיצא בשנת 1994, בוים ע״י רוברט זמקיס שליט"א והיה מועמד לשלושה עשר אוסקרים מתוכם זכה בשישה, ובצדק: לא קיימות מספיק מילות תואר שיוכלו לתאר את סיפורו המרגש, שובר הלב, האפי, המרתק והכמעט בדיוני של פורסט גאמפ.

פורסט הפטריוט הוא סמל החלום האמריקאי: כוכב פוטבול, גיבור מלחמה, ראש כת, אלוף פינג פונג בינלאומי ומיליארדר. אך ההצלחה לא משנה אותו, והוא נשאר אותו פורסט גאמפ קטן וצנוע שמכסח את הדשא בחצר האחורית ומגדל את ילדו בעיירת נעוריו: גרינבאו, אלבמה.

דמותו המוצלחת להחריד של פורסט עומדת בניגוד כמעט מוחלט לדמותה של מי שהופכת להיות אשתו ואם ילדו, ג׳ני. ג'ני היא אולי ההגדרה הקלאסית ביותר לכישלון קולוסאלי. היא גדלה בבית הרוס, אביה תוקף אותה, היא מגורשת מהקולג' בבושת פנים, מדרדרת לחשפנות, מתמכרת לסמים, נכנסת למערכת יחסים אלימה ולבסוף מתה מאיידס בגיל צעיר כשהיא משאירה מאחוריה ילד חמוד רצח.

אך מה, לפי הסרט, גרם לפורסט להצליח ולג׳ני להתרסק כמו נבחרת ישראל במוקדמות מונדיאל? מדובר כמובן בגישתם לחיים: בעוד ג׳ני בעלת מחשבה חופשית ומורדת, שלא נכנעת למוסכמות ומערערת על הסדר החברתי פוליטי, פורסט הוא דמות פסיבית שנשמעת לפקודות, ממלאת הוראות ומובלת על ידי אחרים. שמתם לב שכל ההצלחות שלו לא נובעות מבחירה חופשית ועצמאית? הוא מזכיר באופן אובססיבי את המנטרה של אמו על קופסת השוקולד, מצליח בפוטבול והופך לגיבור מלחמה בזכות הפקודה של ג׳ני  ״רוץ פורסט, רוץ!״, מקבל גזיליונטלפים כסף בזכות רעיון של חברו באבא והשקעה של מפקדו לוטננט דן וכן הלאה וכן הלאה.

כך שלמעשה, בסרט מסתתרת ביקורת על אמריקה המודרנית (טוב נו, אמריקה המודרנית של לפני 25 שנה. אבל מה השתנה מאז?), ועל הרעיון הלעוס והקיטשי של "החלום האמריקאי". על פי הסרט, הגשמת החלום האמריקאי מתאפשרת רק כאשר נמנעים לחלוטין ממחשבה עצמאית ומצייתים לפקודות באופן עיוור (מזכיר לנו משהו?). לעומת זאת, אם מנסים להעביר ביקורת על הממסד ולשבור את המוסכמות, החלום האמריקאי נותר בגדר חלום רחוק שמתמוסס בדירת שני חדרים מסריחה של אם חד הורית גוססת.

ופה אנחנו נכנסים לחלק של ההטפת מוסר: החלום האמריקאי מוזמן ללכת לעזאזל. אנחנו בישראל. תחשבו עצמאית. תעבירו ביקורת. תשברו מוסכמות. אבל אל תתמכרו לסמים.