החיים בקנדה #2

עידן ברזילי אנק

בפעם הקודמת כתבתי מעט על הסיבות שבגללן החלטנו לטוס לשליחות הוראה בקנדה ועל בית הספר שבו אנחנו מלמדים. 

עכשיו, חודשיים וחצי לתוך שנת הלימודים, אנחנו מרגישים שאנחנו לאט לאט מתחילים להבין את החיים והתרבות כאן קצת יותר. יש המון דברים שונים בצורת החיים בקנדה לעומת החיים בישראל:  השקט, צורת הדיבור בין האנשים (באופן כללי, אנשים הרבה יותר מנומסים אך מרוחקים יותר אחד מהשני), מזג האוויר (אני כותב בתחילת נובמבר וכבר 3 ימים שיורד פה שלג), ועוד הרבה דברים שפשוט מתנהלים אחרת. זה מחייב אותנו להיות כל הזמן בתהליך של למידה והקשבה.

בית הספר בו אנחנו מלמדים מביא אליו תלמידים יהודיים מטורונטו והערים הסמוכות אליה, זה בית ספר שמעודד מצוינות לימודית, התלמידים, שרובם הולכים לאוניברסיטה מיד לאחר בית הספר משקיעים המון בציונים שלהם, חלקם לחוצים מאוד כי הם מבינים שיש לציונים שלהם השפעה ישירה על ההתקבלות שלהם לאוניברסיטאות. אשתי ואני מלמדים תנ''ך, אני מלמד גם שיעור יהדות אחד, אני מנסה לשלב את ההוראה עם שיחות משמעותיות על הדברים שאנחנו לומדים ועל החיים בכלל. נראה שהרבה מהתלמידים לא רגילים למורה שמשתף המון על החיים שלו ועל החוויות האישיות שהוא עובר, זה קשור למה שכתבתי מקודם על המרחק שיש בין אנשים. אני מנסה להעביר להם משהו עמוק יותר בלימוד ואני מקווה שעם הזמן הדברים יצליחו להשפיע.

מצב האנטישמיות בקנדה לא מעודד ויש כאן בקהילה לא מעט שינויים. הרבה תלמידים לא רואים את העתיד שלהם בטורונטו. חלקם מדבר ברצינות על עלייה לישראל בעתיד וחלקם חושבים לעבור לדרום ארצות הברית. זה מעורר הרבה דיונים ומחשבות, אשתי ואני מנסים כל הזמן להבין מה התפקיד שלנו כשליחים בתוך הדבר הזה.

בעוד 3 שבועות אני הולך למשחק של הראפטורס מול הלייקרס (-: ואני כבר חושב על משחקים נוספים. יש המון אפשרויות כאן ולאט לאט אנחנו מנסים לשלב הנאה וחוויות בתוך המסע הזה.

במקביל, אני ממשיך להתגעגע אליכם ולבית הספר.

אוהב מאוד.

עידן