כתבת בוגר

סם בנסון, בוגר בית הספר

לגנרלים של הנפש נסיון צבור רב כל-כך ממלחמות קודמות. למדנו איך להתמודד עם מצורים ותותחים ותעלות. הגנרלים האלה מתכוננים כבר חודשים ואפילו שנים לקרב זה. מציירים קווים על מפות. ומפקדים על המהנדסים להתחיל לבנות.

להתחיל לבנות קו מאז׳ינו. לבנות ביצורי בטון מזוין בקו מתפתל סביב כל הגבול המזרחי. להציב תותחים עצומים עם תעלות חפורות עמוק-עמוק. עם מספיק גדר תיל, יהיה אפשר למנוע את הפלישה. קו מאז׳ינו זה יוכל למנוע כל מתקפה. יוכל למנוע כל אסון. כל קריסה.

מלחמה כבר התפרצה באירופה. אבל את הקו הזה, אף כח לא יוכל לעבור.

ואז, דרך יער צפוף ושכוח אל. שכבר השתכנעת לפני שנים שאין אחד שיכול לתמרן שם, כח צבאי משולב פורץ פנימה ומתחיל לדהור. בקרבות בזק נופלות ההגנות וכל כוחות הסדיר והמילואים וכל לוחמי בעלות בריתך נדחקים לחוף. נדחקים לחוף ועומדים בשורות ורק מחכים שחיל אוויר עוין יגיע ויתחיל לרסס. כל החוף הקטן הזה עליו אתה עומד מלא בדם, כלים שבורים ומכתשים.

ואתה עומד, פנים ימה, מחכה לחילוץ שיגיע.

והוא מגיע. במאמץ אזרחי הירואי אנשים פשוטים מגיעים, וסוחבים אותך, לחוף מבטחים. ושם על אי זה, אתם נשבעים: ״אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע.״ קול מונוטוני זה מהדהד בראשך גם כשבירתך עולה באש לקולות שריקות של מטוסי קרב מתקדמים. גם כאשר ילדך נשלחים לעומק הצפון הכפרי. וגם כאשר חיל האוויר המלכותי כמעט ומושמד.

לא קו הגנה מבוצר מגן על האי. וגם לא ים אינסוף. הרי המרחק מהמקום ממנו נדחקת בפראיות, הוא רק כמה עשרות ק״מ. על-מנת לנצח מלחמות צריך עמידה איתנה. והבל פה, שמוכן לנסות את המשימה הבלתי אפשרית, לפוגג גם את ערפל הקרב הכבד.