דבר העורכים - אורי

אורי הירשמן, יב2

"נד נד, נד נד"

(ביאליק, שם שם)

יש משהו משונה בלכתוב דבר עורכים. זה מרגיש קצת כמו להכניס פתק לכותל: אנחנו יודעים שיש איזו דמות עליונה וערטילאית אי שם, ואנחנו יודעים שהמכתב הגיע לבית של הדמות הזאת. אבל האם אנחנו מעיזים לעלות במוחנו את האפשרות שהמכתב נפתח ונקרא? פחחחח. איי וויש.

אבל על דבר העורכים להיכתב, מכיוון שדבר העורכים (קצת כמו הפתק בכותל) לא תלוי בקורא כלל. תוקפו של דבר העורכים נובע מהיסודות עליהם מושתת עולמנו, החוקים הבסיסיים שבלעדיהם היו חיינו חסרי משמעות במקרה הטוב ולא אפשריים כלל במקרה הרע. והחוקים הללו, שנצטווינו בהם עוד לפני שנפל עלינו עול תורה ומצוות, מבהירים בלשון שלא משתמעת לשני פנים כי בתחילת כל עיתון בית ספרי, יש איזה מניפסט של שמיניסט בלי מודעות עצמית שמבלשט עצמו לדעת.

וכך הגענו לנקודה הזאת. הנקודה בה אני, אורי הירשמן, מבלשט עצמי לדעת בתחילתו של הגיליון האחרון לשנה זו של ההרטמניסט.

יש משהו מנחם בלדעת שאני רק ממלא פונקציה. בלדעת שלאותיות שאני מצרף אחת לשנייה בסדר רנדומלי כמעט אין משמעות מלבד להוות יחדיו תחתית לעמוד שכותרתו "דבר העורך". אבל יש גם משהו קצת עצוב בהבנה שכל זה חסר משמעות לחלוטין (שוב כמו הפתק בכותל).

בכל מקרה, אולי הגיע הזמן שכבר אגיע לחלק הפורמלי יותר במקבץ הזה.

זו הייתה שנה נהדרת. ממש. אין שמח ממני שהצלחנו להוציא את הדבר הזה לפועל. מרעיון קטן באמצע אוגוסט הגענו ל-8 גליונות מלאים בבולשיט, ברעיונות חכמים, בדעות, בסיפורים ובדירוג האגדי של אברהם. זה באמת מגניב לאללה.

ולכם אני אומר: תכתבו! פאקינג תכתבו. זה קרינג', זה גרוע, זה משעמם וזה של בנות, אבל נשבע שלשום דבר שאתם חושבים אין שום קיום אם הוא לא כתוב. כאילו תחשבו אם אלוהים היה רק חושב את התנ"ך ולא כותב אותו. זה היה יוצא די מחורבן, לא?

רק אל תכתבו עוד ספר. בחייאת רבאק כל בנאדם שני במדינה הדפוקה הזאת כותב ספר לא יכול להיות שלכולם יש כל כך הרבה דברים חכמים להגיד ואנחנו עדיין תקועים עם פאקינג גוטליב בתור חברת כנסת.

ובנימה אופטימית זו, אני מאחל לכם חיים מוצלחים. תשדלו לסיים תיכון כמה שיותר מהר, אני ממליץ בחום.

אורי