נקודת ההשקה
- 17 ביוני
- זמן קריאה 2 דקות
סם בנסון, בוגר בית הספר
פעמים רבות אני מחכה לרגע שהכל יהפוך ברור. למצוא את נקודת ההשקה בין שתי פרבולות רחוקות שנות אור. להעמיק בכל תג וכתר של כל אות בהבל פה שלי ושל האחר. המון המון המון אני מחפש את הדיוק הזה. את ההבנה ״שזה המקום שלי״. או שבכלל ״זה ממש לא המקום שלי״. כשהחיפוש המעמיק וכמעט אובססיבי הזה של דיוק פוגש את המציאות, על כל שלל הופעתיה, החיפוש, לעיתים הופך לנחלת משוגעים. לנחלת ילד בן 16 שרץ מכותלי בית הספר לכותלי שער הרחמים ושם מחכה למשיח אמת. ומחכה גם למשיח שקר. לאהבה המדויקת כל-כך שהייתה לו לפני רגע, שהתנפצה לרסיסים.
רסיסי וודאות מנופצת זה כמו אזמל מנתחים. חד. חותך עמוק את בשר הממשות וההוויה. וגם, מסוגל להסיר גידולים סרטניים. גידולים סרטניים כמו: אמונות טפלות ושאינן, דעות ורעיונות מסוכנים, וגם: אהבה מדויקת כל-כך, עד שהפכה לנחלת משוגעים. נחלת משוגעים כמו ארץ שלמה. וגם כמו: ארץ שכוחה.
הטרנד הפילוסופי, במחוזותיי, לפחות כעת, הוא: יצירת וודאות בתוך אי-הוודאות. יצירת הכרעה בתוך מרחב בו אי-אפשר להכריע. משיכה ברצועה של חמורו של משיח השקר של הוודאות וסחיבה שלו עד בית אלהי יעקב.
אפשר לחכות לרגע שבו הכל חסר ומצד שני גם הכל ברור ובלתי תלוי. גם אני מתדפק על כותלי הרחמים. מחכה לתרועת השופר של הגאולה. גאולה מן הספק. מן הקול הקורא והשואל מן התהום. נהימת קול, הבל פה, שמקלף את כל המוכר והידוע. מחכה לראות בבירור מוחלט את נקודת ההשקה בין הפרבולה של העצמי לבין הפרבולה של האחר. אבל האינסוף מושך מטה. וגם מעלה. ולפעמים, ואולי לרוב, צריך להתקבע סביב ראשית הצירים.
אֲנִי שׁוֹאֵל בָּרוּחַ
עֵת חַרְבִּי עַל יְרֵכִי
מִפַּחַד הַסָּפֵק הַמְקַּנֵן
בַּבַּיִת הַזֶּה –
עוֹלֶה עֲרָפֶל בְּכָל דֶּרֶךְ…
וְהַמַּסוֹרֶת מְעֻפֶּרֶת
וּזְהַב הַלֵּב – נִרְמַס…
אַחַי רְעֵבִים
לָרוּחַ וְלָלֶחֶם –
וְלוֹחָמַי זוֹעֲקִים
לַשֶּׁלַח…
מִלְיוֹנֵי רְבָבוֹת
נִשְׁדָּדִים…
ואין אישׁ מדבּר…
(אני שואל באצבע גלויה I, אברהם בר-עוז)
ואני מסתובב בעיר חרוכה מלהבות. בנקודות שבהם נשקתי. לוודאות, לספק ולכל אזור הביניים.
תגובות